הזוגיות שלנו לא הייתה כזו טובה מההתחלה.

להיפך, הקשיים שנתקלנו בהם בתחילת הדרך גרמו לי למחשבות שאולי אין סיכוי…

האתגרים אצלינו התחילו כבר לפני החתונה שלנו.

זה התחיל עם מחלוקת בין ההורים שלנו על מי ישלם, כמה ולמה מה שכמעט הביאו לביטול החתונה.

 לאחר שכבר התחתנו התחילו ביננו המריבות והוויכוחים כמעט על כל דבר

 (עבודות הבית, הבדלי תרבויות, מאבקי כוח ומה לא?) למרות שהיינו מאוד מחוברים ומאוד אהבנו.

לי המריבות היו מוזרות ומפחידות, יוסי בעלי, לא ידע מה עושים איתן ואיך מנהלים אותן…

שנינו מאוד נבהלנו מפניהן אבל זה לא גרם לנו להפסיק לריב ולהיפגע…

הייתי בטוחה שאם הוא רק יתחיל לעשות קצת "עבודה" על עצמו הדברים ילכו והסתדרו.

יוסי התנגד לטיפול, הקטין ואף הכחיש את הבעיה, הוא חשב שעם הזמן זה יעבור…

כשנגמרו לי הכוחות הבנתי שחייבים לעשות משהו והלכתי לקחת עצה מרב מקובל.

להפתעתי הרבה הרב לא ממש "זרם" עם העמדות שלי.

הוא אמר לי בפגישה שבעלי הוא לא הבעיה אלא הפתרון לבעיה. וביקש ממני להחליף את הביקורת כלפיו באהבה וחיבה.

כשחזרתי מהפגישה, נחתה עלי מחשבה "מוזרה" שהייתה הפוכה לחלוטין מכל מה שחשבתי עד אז…

"שהוא לא הבעיה וגם אני לא הבעיה". 

התובנה הזו חיברה אותי מאוד חזק למשפט

"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן"

לאחר שנתתי לדברים האלו לחלחל בתוכי, 

שיתפתי את יוסי בעלי במחשבות שלי.

הפעם בניגוד לעבר, שוחחנו במילים טובות של חיבה וקירבה. 

סוף סוף לאחר המון זמן של מתחים ושתיקות

 רועמות הצלחנו לדבר באמת.

הרגשנו לראשונה שהזוגיות שלנו חוזרת אלינו.

במקום להמשיך לריב ולהאשים לקחנו על עצמנו

 להפוך את הקשיים שלנו למסע מחבר.

למדנו לאט לאט איך ניתן לגשר על הפערים. 

למדנו איך ניתן לריב אבל גם להתקרב בחזרה

 כך שהזוגיות שלנו תנצח.

איך נצליח לשמור על הכוח המחבר שביננו.

השינוי הזה היה כל כך עמוק ומשמעותי עד שכל התסכולים והכאב התחלפו בתחושת חברות ואמון, 

והאהבה חזרה ומילאה לנו את החיים.